ביום רביעי ה-5 למרץ היה יום השנה החמישי לפיגוע בחיפה באוטובוס 37 ברח' מוריה בכרמל, הבן שלי אסף, כמעט בן 17, באותו הגיל של תלמידי הישיבה שנרצחו בישיבת מרכז הרב, נרצח באוטובוס. כל השבוע אני מסתובב סהרורי הן מעצם חלוף חמש שנים בלעדיו והן מעצם עוצמת הרגשות שנוצרת בשבוע כזה ששיאו באזכרה לזכרו.
ביום שישי, חל יום השנה החמישי לפי התאריך העברי - א באדר ב' ,ובין יומיים אלה היה הפיגוע בירושלים, פיגוע שרק משמיעת גילאי הנרצחים נזרקתי חמש שנים אחורה אל אותו יום נורא שבו נפרדנו מאסף, פרידה לנצח, הרגשתי שוב את מה שהרגישו שמונת זוגות ההורים של התלמידים מירושלים, יכולתי לחוש את הכאב הנורא של הימים הראשונים כמו זה היה אתמול.
ביום שישי באזכרה הגיעו חבריו של אסף, אני רואה אותם מידי שנה, מיום הלוויה, גדלים ומתבגרים הופכים מתלמידים לחיילים ועכשיו לאזרחים, הגיעו החברה מגבעתי ומהצנחנים ומהשיריון, חובשים ומכ"ים.
אמנם לא שייכים לציבור הדתי לאומי, בסך הכל תלמידים שסיימו בית ספר אורט בחיפה, במגמת מחשבים, תלמידים שאוהבים לבלות ומוזיקה ואולי גם מידי פעם להשתכר ולהשתטות.
אבל הם טובים מכל, ילדים טובים אחד אחד, ילדים שנהוג לכנות בדרך כלל לאחר שהם נהרגים, מלח הארץ.
אני יכול להעיד על הבן שלי אסף שהיה טוב לפחות כמו כל אחד מהצעירים שנרצחו בישיבת מרכז הרב, באישיותו ביכולת הלימוד שלו בהתנהגות היום יום שלו.
ראיתי את חבריו לכל אורך השנים, וראיתי אותם כשהגיע הרגע והם התייצבו לשירות ועשו אותו בצורה הטובה ביותר, וזה לא כי הם שייכים לציבור מסויים, אלא כי הם שייכים לעם ישראל וכי הם חיים פה במדינה הזו ומבינים את שכולנו מבינים כי אנו תלויים זה בזה אחרת ....
ראיתי גם את הלוויות בטלויזיה והרגשתי שאני מביט במראה דרך מכונת זמן.
חמש שנים לפני כן, ב-6 למרץ 2003 אותו יום כמו הפיגוע בישיבת מרכז הרב, נערכו בבית העלמין בחיפה בחלקת חללי הטרור סדרה של לוויות לחללי הפיגוע באוטובוס 37, כל שעה לוויה מבוקר עד ערב, בין 17 ההרוגים בפיגוע 9 היו תלמידי בית ספר בדרכם חזרה מעוד יום של לימודים לביתם.
ושמעתי את ראש הישיבה מקונן איך אפשר להספיד אחד ושניים ושלושה ושמונה תלמידים וקולו נשבר ובכיו ברור.
וידעתי בדיוק מה הוא חושב ומה הוא מרגיש כי הייתי שם לפניו וספרתי יותר מאשר עד שמונה.
והנה מתנהל בתקשורת מסע המעצים ומאדיר את סבלו של ציבור אחד, כל עיתונאי ואיש תקשורת השייך לציבור הזה קיבל צ'אנס למאמר, כולם חיפשו סופרלטיבים כדי לתאר את הסבל וההקרבה. קובי אריאלי תיאר את סבלו של ציבור שלם במאמר רגשני על למאד, אורי אורבך נסחף להכללות כשכתב "לא צריך פיגוע ב"מרכז הרב" כדי להבין שזהו הציבור הכי טוב שיש לנו, שזהו הקהל היחיד בארץ שמרגיש חובה פרטית וציבורית לדאוג להמשכיות התורה והמדינה."
"הכי טוב" אורי? "יחיד" אורי, "יחיד"? מה אין אחרים? אף אחד אחר? אתם לבד מחזיקים את המדינה והצבא?
פרופ' אומן מנצל את יכולתו האישית ופרס הנובל כדי להמטיר עלינו נבואות זעם על כי המדינה תחדל להתקיים אלא אם כולנו ניהפך מחר להיות דתיים לאומיים.
אני רואה את המראות בטלויזיה, קורא את המאמרים ולא מבין, איפה הייתם כולכם כשנרצחו מתן בן ה-5 ונועם בן ה-4 בקיבוץ מצר? איפה הייתם כשנרצחו אביאל רון בנו עופר ובתו ענת במסעדת מצה? איפה הייתם כשנרצחו שמעון קורן ובניו רן וגל במסעדת מצה? איפה הייתם כשנרצחו לירן בן ה-4 ונויה בת השנה עם אביהם אימם וסבתם במסעדת מקסים? איפה הייתם כשנהרגו תומר אלמוג בן ה-9 ואסף שטייר בן ה-10 ביחד עם מושיק אביו של תומר ורותי וזאב סבם וסבתם במסעדת מקסים?
איפה הייתם כולכם כשקברתי את אסף והוא כמעט בן שבע עשרה?
ואולי צריך להיות שייך ל"ציבור היחיד" לשיטתו של אורי אורבך כדי לזכות בהספדים ציבורים בתקשורת. אם אתה גר בקיבוץ או בעיר ו"סתם" שייך לעם ישראל אז מה לעשות, קרה!
לציבור ה"יחיד" מותר לגרש את יולי תמיר מהישיבה באלימות, אבל אם מפנים האחזות בשטחים זו אנטישמיות, זו צביעות דתית לאומית.
הפלגנות אוכלת בנו בכל חלקה טובה בחיינו ואינה מניחה לנו גם לאחר מותנו, כולנו נרצחים מיד אויב אבל יש ביננו הדואגים להפריד את לובשי המדים מהאזרחים וחובשי הכיפות הסרוגות מהחילונים, נראה שרק אויבנו רואים בנו עם אחד גוף אחד שכולם מהווים בו מטרה לגיטימית, אנחנו רואים את עצמנו בגוונים צבעים וצורות ובכל פילוג אפשרי.
והנה עברו ימי השבעה, קומו הסתכלו סביב ותראו שחוץ מהציבור שלכם יש עוד אנשים במדינה אשר מנגבים דמעה ואשר משפילים מבט מהעצב הנורא על הילדים שנרצחו בישיבת הרב, אנא נצלו את רגע האחדות הזה שנולד פה אצלנו רק ברגעים של כאב ואבדן, נצלו אותו כדי להאריך אותו אל מעבר לאבל אל זמנים של התאוששות של בניה וחזרה לחיים.
אחרת, צודק פרופ' אומן, וכבר היו אחרים לפניו שניסו להתנבא ואמרו "הנה הולך הבית השלישי", אני לא יודע אם הולך או לא, אני רק יודע שיש פה יותר מידי שנאת אחים, יותר מידי צביעות דתית לאומית.
